<h1>שו"ת הרשב"א ח"ה סימן פ"ד</h1>
<h2>דף מט:</h2>
שאלת צוואת שכיב מרע שכתוב בה הריני נותן לבתי פלונית אלפים דינרין, מאי אידון ביה, אם ר"ל דוקא טבועין בעין ואם לא היו לו בשעת המתנה לא נתן לבתו כלום, או נאמר שוה אלפים דינרין קאמר כמו שמצינו בשבועות [ל"ט ע"ב] גבי הודאה (מעין) [ממין] הטענה שאם אמר מנה לי בידך שוה מנה קאמר, או דילמא לא דמי דהכא היא מוציאה מהיורשין והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואל תשיבני ממה שאמרו בגיטין [י"ג ע"א] למנה קבור לא חיישינן, דהתם בשאמר תנו, ואף על פי שאין לו מטבע בעין דבריו קיימין דמשמעות הלשון הוא תנו לו מנה מנכסי ולמנה קבור לא חיישינן, ועוד דמצוה לקיים דברי המת [שם י"ד ע"ב], אבל בשאמר הריני נותן לפלוני מנה חיישינן למנה קבור. ועדיין נסתפק לי אם נגנבו או נאבדו מקצת הנכסים אחר פטירת המיתנא אם יכולין היורשים לומר לה שלך נגנב שלך נאבד כאותה ששנינו [מנחות ק"ח ע"ב] מראהו נפול מראהו גרוע, עד כאן.
תשובה כתבת רבינו אם נאמר שוה אלפים קאמר וכמו שאמרו בשבועות שאם אמר מנה לי בידך והוא אומר אין לך בידי אלא כור חטין דהויא הודאה (מעין) [ממין] הטענה דשוה מנה קאמר, או דילמא שאני הכא דהויא היא מוציאה, זה באמת רבינו אלו נאמרו דברים כן בשבועות בלא מחלוקת כמו שכתבת, היה הדבר נראה בעיני פשוט דבכל מקום שוה קאמר. ומה שנסתפק לפני רבינו אם נחלק בזה משום דהא היא הויא מוציאה, אינו מחוור בעיני, שאם אתה אומר כן אף אנו נאמר במודה מקצת מספק לא נחייב את זה שבועת התורה, דמה לי חיוב ממון מה לי חיוב שבועה והיאך אתה מטילו שבועת התורה מספק.
אלא שאני לא מצאתי מה שכתב מורנו מפורש בגמרא. ואולי סמכת על אותה שקלא וטריא האמורה בריש פרק שבועת הדיינין [שבועות שם] גבי פלוגתא דרב ושמואל דאותביניה לשמואל מדתנן שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור לאו משום דחסרה לה טענה, ופרקינן אמר לך שמואל מי סברת שוה קתני דוקא קתני וכולה סוגיא, דהתם איפסיק הלכתא כרב בעיקר פלוגתייהו, ועל (כרחיך) [כן] לקחת דרך פשיטות רבינו שאף בפירושא דהני מתני' נקטינן כוותיה דרב, ואף שמואל לא נאדי מפירושא דרב אלא כי היכי דלא תיקשי ליה מתני'. ולא את רבינו בלבד עלתה (הסכמת) [הסכמה] זו על הדעת אלא רבים מן הפוסקים. ואני איני רואה הכרח של כלום, דהא פלוגתא דרב ושמואל בכפירת הטענה שתי כסף לא בהא תליא, והלכך בפירושא דמתני' כוותיה דשמואל מסתברא, חדא דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני [בכורות מ"ט ע"ב] אלא היכא דאיתמר כוותיה דרב. ועוד דהא בגמרא אמרינן בפירוש דההיא מתניתין הכי נמי [מסתברא] דדוקא קתני, ורבי אלעזר נמי [מד]מתרץ סיפא דמתניתין כשמואל [רישא נמי כשמואל] ס"ל ואהדרינן לא סיפא דוקא דקתני שהכל מין מטבע אחד רישא או כרב או כשמואל, מכל מקום הרי סיפא דוקא וכשמואל, וכיון שכן מסתברא טפי דכולה מתניתין בחד גוונא מיתנייא ודוקא קתני. ורב אשי נמי דהוה בתרא מתרץ למתניתין כשמואל. וכל האומר דינר זהב או מנה סתם דוקא קאמר, ובמודה במקצת אינו חייב אם הודה במקצת שוייו. ולענין מתנה בנדון שלפנינו אין לה כלום אלא אם כן מצינו לו מעות. ואם תאמר והא אין אדם משטה בשעת מיתה [ב"ב קע"ה ע"א], וכל שכן דאזלינן בתר אומדנא דלגבי בתו לא רצה לשחק והיאך נתכוון זה למטבע בעין והוא אין לו, הא ליתא דבכי האי אמרינן דילמא מנה קבור היה לו, או היה לו באותה שעה ונגנב או נאבד. ואע"ג דקי"ל למנה קבור לא חיישינן, היינו כשיש לו מנין אחרים ולומר דאין היורשים יכולין לדחותה אצל מנה קבור אף על גב דלא אמר זה, ואי נמי אפילו לית ליה בעין והוא דקאמר מנכסי, ודלא כרב דאמר שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין חיישינן שמא מנה קבור קאמר.
ומכל מקום אפילו לדברי מי שתפס בפירוש דמשנתנו כרב ושוה קאמר, נראה לי דאם נגנבו או נאבדו מקצת נכסים אין היורשים יכולין לדחות לבת אצל (האחין) [האבודין], דלא אמרו מראהו מת מראהו נפול אלא בדבר מסוים כאומר עבד מעבדי אני מוכר לך בית מביתי אני מוכר לך, אבל בדבר שאינו מסוים כאומר תנו שוה מנה לפלוני מנכסי (וא' נתנו) [וא"נ תנו] לו נכסים שוים מנה [מנה] זה מפתך פתיך בכולהו נכסי ושומא בעי ואין זה לנותר אלא כשותף בנכסים וחולקים בשכר ובהפסד לפי ממון. ואף על פי שיש מזה לראשונים סברות מוחלקות בפרק התקבל [גיטין ס"ה ע"ב] בעובדא דגניבא, זו היא שישרה בעיני יותר, וכן נראה שם דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל [שם ס"ו ע"א]. ובאומר תנו מנה לפלוני מנכסי ליפות כחו קאמר ואפילו (עבדו) [אבדו] כולן נותנין לזה מנה כל שמספיקין הנכסים למנה וכדאמרינן התם מחמרא ליפות את כחו.
